פרמטרים סובייקטיבים במסגרת קולקטיבית
בעבר הלא רחוק, לימוד והשכלה היו נחלתם של ילדי האליטות בלבד. נראה כי עד לפני המאה ה 18 באירופה זכו בני מלוכה, אצילים ופיאודלים באופן ייחודי להשכלה לילדיהם. בתוך כך היו נוהגים להגיע מורים למקצועות שונים לבתים של התלמידים וללמדם את רזי המקצוע. עם הזמן וריבוי הביקוש, פתחו האצילים בתי ספר אשר לימדו את התלמידים מקצועות מדעיים אמנם, אולם בעיקר העבירו דרכם אידיאולוגיות שמרניות אודות זכויות יתר של האליטות השולטות. בתי ספר אלו היו קפדניים מאוד בקבלת תלמידים אליהם ונועדו בעיקר לבני המיוחסים. במשך הדורות, החלו לאיטם להתפתח בתי ספר גם לילדי בני המעמדות הנמוכים, הוסאלים ולאחר מכן מעמדות הפועלים ואף בהם לימדו את התלמידים מקצועות מדעיים, אם כי לא באותה רמה כמו בבתי הספר לילדי האצילים. בנוסף, גם בבתי הספר למעמדות הנמוכים הנחילו אינדוקטרינציה אודות היררכייה מעמדית ברורה שמלווה בזכות השליטה של האצילים ויש לציין שבתי הספר האלו היו מעטים וגדשו תלמידים רבים בכל כיתה, מעצם טבעם ההמוני.
מהפכות רבות עברו על אירופה והעולם כולו במאות השנים האחרונות אשר לוו גם בתמורות הפרדיגמות החינוכיות שבהשכלתו של הדור הצעיר. למעשה, עדיין קיימים פולמוסים בהם נידונה הטפה של אידיאולוגיה שלטת בבתי הספר הממלכתיים, אולם כולם מסכימים שלא באותה עוצמה, תדירות ומוחצנות כמו בתחילת דרכם. במקום זאת ניתן להבחין במאמצים רבים המושקעים בבתי ספר בעולם המערבי להשכלת התלמידים בתחומים רבים, הן במקצועות מדעים מדוייקים כמו מתמטיקה, פיזיקה ועוד והן במקצועות רבי מלל כמו היסטוריה, ספרות וכו’. כמו כן, לאורך תנועתו הליניארית של ציר הזמן אפשר להבחין בכך שישנה תחרות לא קטנה בין רשויות מקומיות, בתי הספר, התלמידים והורים בכל הנוגע להצלחה מספרית של התלמידים, תחרות שבתחום החיובי שלה מצעידה את הדורות הבאים קדימה מבחינה אקזיסטנציאליסטית.
 לימודים |
 לימודים |
לימודיםתופעה נוספת שמערכת החינוך בעולם המערבי נחשפה אליה בעשורים האחרונים היא השוני האינדיבידואלי בין סגנונות הלימוד של התלמידים. דוגמה לכך באה לידי ביטוי בקיטוב הלימודי של כיתות הלימוד, כך שנוצר מצב שבכיתה אחת ינכחו תלמידים אשר מבקשים לגשת ל 40 יחידות בגרות ושואפים להצטיינות יתרה בכל המקצועות ומהצד השני, באותה כיתה ממש לומדים תלמידים אשר מתקשים להשלים בציון עובר בחינות ברמה המינימלית הנדרשת. בתגובה לכך, מערכות חינוך רבות בחברה המודרנית החלו להפריד בין התלמידים, לסווג אותם לפי פוטנציאל לימודי, וליצור כיתות ומגמות ללימוד נושאים ספציפיים וכמות התלמידים שביקשו ללמוד באותה המגמה קבע את רף הקבלה אליה. למשל, ככל שיותר תלמידים ביקשו ללמוד מדעי המחשב בבית הספר, כך נדרש ממוצע ציונים גבוה יותר על מנת להתקבל למגמה ספציפית זו בפועל ובמידה ומעט תלמידים ביקשו ללמוד במגמת תיירות, הרי שמנהלי מגמה זו קיבלו כל מי שביקש ללמוד בה. אנשי מקצוע רבים מתחו ביקורת על המודל הדיפרנציאלי של קידום התלמידים, אך המציאות נוצרה והבעיה נשארה בעינה והיא באה לידי ביטוי בריבוי התלמידים שזקוקים לעזרה אישית על מנת להצליח בלימודיהם, הן במגמות מבוקשות ובוודאי במגמות פחות מבוקשות. למעשה, מחקרים מדעיים מראים שגם בכיתות שבהם ישנו מספר קטן של תלמידים, שלעתים לא עולה על 10, אשר כוללות מתודות למידה קולקטיביות, החוויה של הגשמת הפוטנציאל הלימודי האישי אינה קיימת. לפיכך, כל עוד אין התייחסות דידקטית פרטנית, אין שינוי ממשי בין הצלחת התלמידים, אם מדובר בכיתות שבהן 30 תלמידים או בקבוצות למידה של 3 תלמידים, למשל כמו במרכזי למידה.
באופן גלובאלי, רבים מעולם החינוך מסכימים כי בתי הספר במתכונת הנוכחית מהווים שער נאות ללימוד ולהשכלה רחבים ויחד עם זאת על פי רוב, בתי הספר כיום משמשים בעיקר לתהליך החיברות ואינטראקציה רב גילאית בין התלמידים, כאשר את תבנית הלימוד הקרדינלית נדרש התלמיד להשלים לאחר שעות הלימודים, בפעילות סובייקטיבית או עם מורה פרטית, אשר תעזור לו ללמוד באופן אינדיבידואלי, תוך התייחסות ספציפית לשיטות הלימוד שמתאימות לתלמיד עצמו.