השתקפות פסיכואנליטית במראה פרוידיאנית
זיגמונד פרויד ( 1856 – 1939 ) היה יהודי אוסטרי שהחל את ראשית דרכו המקצועית כרופא והתעניין בעיקר במערכת העצבים. במסעותיו באירופה הוקסם פרויד משיטת הטיפול בהיפנוזה והחל להשתמש בה בעצמו. את רוב עבודתו המקצועית הקדיש פרויד להבנת תסביכים נפשיים כמו היסטריה, מלנכוליה, פוביה ונוירוזה. רובם המכריע של המטופלים שלו לצרכי המחקר היו נשים. ניתן לומר בביטחון מלא שפרויד היה בין המייסדים של הפסיכולוגיה המודרנית בכלל והמייסד הראשון של המודל והטיפול הפסיכואנליטי בפרט. בתחילת דרכו, כשהציג את עבודותיו, היה נתון פרויד ללעג ולקלס מצד חבריו מתחום הרפואה ורופאים הדירו רגליהם מהרצאותיו. אט אט החל לתפוס את מקומו המכובד בארגומנט הרפואי פסיכולוגי היות והראה כי מצבן של החולות שטיפל בהן לא השתפר בעקבות טיפול רפואי קונבנציונאלי ולכן נדרש סוג אחר של טיפול, שחייב להיות מגובה עם סוג אחר של תיאוריה ומחקר וכך נולדה הפסיכואנליזה.
יש להדגיש כי עבודתו של פרויד היוותה נקודת מפנה קרדינלית בחשיבה של אותם ימים, היות ובחר לחקור את נפש האדם בכלים רפואיים שלמד אותם והציע לטפל בנפשו של האדם החולה. בנפש זו, לדעתו, היה מקור של חלק ממחלתו של החולה באופן פסיכו, נפשי, וסומאטי, גופני, כלומר תסביכים נפשיים גרמו לאדם נזקים פיזולוגיים. זהו חידוש של ממש באותם ימים.
 לימודים |
 לימודים |
לימודיםלמעשה, פרויד סבר כי כל אירוע משמעותי שהילד חווה בתקופת ילדותו יבוא לידי השפעה בחייו המאוחרים יותר. עוד סבר פרויד כי במבט גלובאלי על התמונה הגדולה, חשיבתו ומעשיו של כל ילד, וכך גם של מבוגר, נובעים מאחד משני כוחות גדולים : כוח המיניות, ארוס, וכוח ההרס והמוות, תנטוס, כאשר כוח המיניות המניע את האדם להתפתח וליצור נקרא בפיו ליבידו. תובנה זו שאב פרויד מעבודות ביולוגיות אודות בעלי חיים ובני האדם ובראשן עבודתו של צ’ארלס דרווין : מוצא המינים. התיאוריה של פרויד כללה ארבעה מודלים שונים של התפתחות נפשית של הילד, כאשר שלושה מהם זכו לתהודה, למידה והרחבה :
המודל הסטרוקטורלי : איד הוא החלק בנפש הרוצה סיפוק מיידי לצרכים ולדחפים מיידיים, מאפיין בעיקר תינוקות. אגו הוא החלק בנפש המונע מצרכי המציאות והוא אחראי לאזן את החשיבה וההתנהגות של הילד בין צרכיו ודחפיו המיידיים לאפשרויות המציאות. סופר אגו הוא החלק בנפש המייצג את המוסר והערכים החברתיים של הילד. חלק זה מתפתח הכי מאוחר בנפש הילד ומייחס חשיבות לדינאמיקת הסביבה החיצונית שבחיי הילד.
המודל הטופוגרפי : המודע הוא החלק הקטן ביותר בנפש האדם. בשכבה זו יש את כל המאורעות שהאדם מודע אליהם בכל רגע נתון. הסמוך למודע הוא החלק שאחראי לאיחסון ושליפה של מאורעות וזיכרונות של האדם שאינם נמצאים בכל רגע נתון במודע, אך ניתן להביאם לידי ידיעה די בקלות, כמו זכירת תאריך לידה. הלא מודע הוא החלק הגדול ביותר בנפשו של האדם. חלק זה כולל את כל המאורעות והזיכרונות של האדם. חלק זה הוא משלים לאגו של האדם ועל מנת שהאגו לא יקרוס כתוצאה מהתמודדות עם אפיזודות אוטוביוגרפיות לא נעימות, הוא מאפסן אותן במקום זה ו”שומר אותו נעול” בלא מודע, פעולה המצריכה אנרגיה נפשית מרובה. הטיפול של פרויד כולל, בין השאר, פתיחה של חלק זה אצל המטופל והתמודדות עם תכניו ביחד עם איש מקצוע.
המודל הפסיכוסקסואלי : לפי פרויד קיימים חמישה שלבים בהתפתחות האדם :
השלב האוראלי : גיל 0 – 1 שנים. האנרגיה הליבידינלית מרוכזת סביב הפה.
השלב האנאלי : גיל 2 – 3 שנים. הליבידו פועל סביב פעולת איפוק ושחרור. האיזור האירוגני שבו מרוכזת רוב האנרגיה הליבידינלית הוא פי הטבעת, כאשר בסוף שלב זה מושגת יכולת השליטה על הסוגרים.
השלב הפאלי : גיל 4 – 6 שנים. האנרגיה הליבידינלית מרוכזת סביב איברי מין. בשלב זה הילדים חווים תסביכים מסוג אדיפוס ואלקטרה.
שלב החביון : גיל 6 – 12 שנים. האנרגיה מופנית לפעילויות שאינן מיניות, כמו אינטראקציה אינטלקטואלית וחברתית בעיקר עם בני אותו מגדר.
השלב הגניטאלי : גיל 12 שנים ואילך. האזורים הארוגניים הם שוב אברי המין.
יש להוסיף כי בעוד שפרויד הרחיב מאוד את מחקריו בשלושת השלבים הראשונים, הוא כמעט ולא הביע עניין בשני האחרונים. במקביל לכך, יש הטוענים כי פרויד סבר שמבחינתו, האדם מפסיק להתפתח סביב גיל 6 ולאחר מכן, הוא מתנהג במהלך סיטואציות בחיים על בסיס ניסיון ההתמודדות עם הקונפליקטים שחווה בטרם סיים את השלב הפאלי.
עם תנועתו הליניארית של ציר הזמן, אנה פרויד, בתו הצעירה המשיכה לפתח את התיאוריה של אביה ועסקה בעיקר בפסיכולוגיה של ילדים. למעשה, המחקר המקיף והיסודי שלה עסק בנושא מנגנוני ההגנה הסובייקטיבים של האדם ורבים ממחקריה נמצאים בשימוש מדעי אמפירי גם היום.